מאז נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995) אנו עדים להפרטה הדרגתית של מערכת הבריאות הציבורית, המתבטאת בשחיקה בחלקה של הממשלה במימון תקציב הבריאות ובעלייה במימון הפרטי על ידי ציבור המבוטחים - תופעה הפוגעת בערכי השוויון להם מחויב החוק. השחיקה בתקציבים הציבוריים באה לידי ביטוי באופן הבוטה ביותר בהגדלת תשלומי ההשתתפות העצמית החלים על מבוטחים עבור שירותים ותרופות הכלולים בסל הבריאות הציבורי. כתוצאה מכך מוותרים רבים על טיפולים רפואיים חיוניים. כך למשל בשנת 2007 דיווחו 18% מקרב החולים הכרוניים ו- 20% מקרב החמישון התחתון כי ויתרו בשנה שחלפה על טיפול רפואי או תרופת מרשם בגין התשלום.

במקביל מתרחבים השירותים הפרטיים הפועלים לצדה של המערכת הציבורית ותוך שימוש במשאביה; הביטוחים המשלימים החלו בניסיון למכור למי שידו משגת שירותים חיוניים שאינם כלולים בסל. כתוצאה מכך נוצר אי-שוויון בכמות, במגוון, בזמינות ובאיכות של השירותים הרפואיים מהם נהנים בעלי הממון ביחס לאלו שאינם.

בנוסף אנו עדים לפערים בתמותת תינוקות, בתחלואה ובתוחלת החיים, בין תושבי פריפריה לתושבי מרכז, בין יהודים לערבים, בין עניים לעשירים. כן קיימים פערים בהיקף הרפואה המומחית בקהילה, במכשור רפואי, במרפאות ראשוניות ומקצועיות, במיטות אשפוז ובכוח אדם רפואי.