במציאות של ימינו, קיים עדיין מרחק רב בין ההצהרות השונות בדבר זכויות האדם בכלל, והזכות לבריאות בפרט, לבין המציאות הקיימת בשטח. אולם, מציאות זו ניתן לתקן על ידי שינוי המדיניות וסדרי העדיפויות החברתיים.
בשטחים הכבושים יש שליטה כמעט מוחלטות של ישראל ביכולתם של הפלסטינים לפתוח את מערכת הבריאות. מנגנון ההיתרים, החסימות והמחסומים השונים מקשים מאוד על חולים לקבל טיפול רפואי ועל צוותי בריאות להתפתח ולעבור הכשרות. בנוסף, פרקטיקות שונות כגון כניסות של כוחות הבטחון לבתים בלילות, הריסות בתים והמגבלות שמטילה ישראל, מגדירות את מצבם החברתי-כלכלי-בריאותי של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים.
את מבקשי המקלט בישראל, מדירה המדינה בעצם סירובה העיקש להעניק להם מעמד גם כאשר הם זכאים לו כפליטים וגם כשהיא עצמה מכירה שאין לגרשם. גם ביטוח בריאות ואפשרות לעבוד נמנעים מהם, ושולחים אותם לחיים חסרי הגנה, חשופים לניצול, למגורים מסכני בריאות ועוד.
יתרה מכך, מוטלת על מבקשי המקלט גזירה כלכלית בדמותו של "חוק הפיקדון", שקונס אותם מדי חודש בחודשו בחמישית משכרם – חוק זה פוגע ביכולתם של אנשים להנות מביטחון תזונתי, מוביל רבים מהם לחרפת רעב ומונע מהם לרכוש תרופות ושירותים רפואיים.
אסירים בבתי הכלא בישראל, המוחרגים מחוק ביטוח בריאות ממלכתי, נאלצים להסתפק בשירותי בריאות פחותים בזמינותם ובאיכותם, שאינם מפוקחים על ידי משרד הבריאות, בעוד כל בקשה לטיפול רפואי מתווכת על ידי שב"ס, גוף שאינו מותאם להתמודדות עם מצבים אלו. כל זאת, אף על פי שאוכלוסיית האסירים היא אוכלוסייה מוחלשת, המאופיינת ברקעה בתנאי חיים לא בריאים, רמת תחלואה גבוהה וסובלת מחוסר נגישות לפעילות גופנית, לחץ נפשי וצפיפות קשה.
גם אזרחים ותושבים ישראלים, שאמורים היו להיות מוגנים באופן מלא על ידי המהפכה המבורכת של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועל ידי חוק זכויות החולה, חווים קשיים בנגישות לשירותי בריאות, עלייה בהוצאה הפרטית על הבריאות ותת תקצוב למערכת שנמצאת לאורך שנים באי ספיקה. לאלה מתווספים פערים בתוצאות בריאות הנובעים גם מתנאי החיים והמעמד החברתי כלכלי, שנובע מאפליה שיטתית של אוכלוסיות בישראל.
ללא סיום הכיבוש ומציאת פתרונות אמיתיים לבניית מערכת בריאות פלסטינית עצמאית, ללא מתן אפשרות לפתרון ביטוחי למבקשי המקלט וחסרי המעמד החיים בישראל, ללא הוצאת מערך הבריאות מאחריות שב"ס והחלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על אסירים וחיילים, ללא הגדלת תקציב מערכת הבריאות, וללא הבנה שיש קשר ישיר בין רווחה, סביבה, חינוך ותחבורה לזכות לבריאות – לא נוכל באמת לממש את ההצהרה שבה אנו כל כך מתגאים היום ונכתבה לפני 71 שנה. כי בריאות זה הכל.
