ד"ר זואי גוטצייט (המאמר פורסם במוסף דעות של הארץ, 16.07.16)
כמעט עשור חלף מאז כניסתם של ראשוני מבקשי המקלט מאפריקה לישראל, וניכר כי משרד הבריאות טרם העריך את צורכיהם הרפואיים, ולא נערך להתוות מדיניות־בריאות מקיפה, שתאפשר להתמודד עם האתגרים שמציבה תופעת הפליטות. מערכת הבריאות בוחרת להימנע מלנקוט עמדה ברורה בסוגיה, ומעדיפה להותיר את הסטטוס קוו על כנו – סטטוס קוו מזיק, שגורם עוול וגובה מחיר גבוה לא רק ממבקשי המקלט, אלא גם ממערכת הבריאות כולה, ולמעשה מכולנו.
אלו מבין עשרות אלפי מבקשי המקלט שחיים בישראל היום, ושחלו, נפצעו, או סובלים ממחלות כרוניות, מנועים מלקבל טיפול רפואי בקהילה, ואינם זכאים לבדיקות, לניתוחים, לטיפול תרופתי, למעקב או לשיקום. על פי רוב מעדיפה המדינה לחכות עד שיגיעו למצב של סכנת חיים, ורק אז להושיט להם עזרה רפואית על חשבונה, מאשר לספק טיפול רציף שימנע סיבוכים והחמרה. נוצר מצב אבסורדי, שבו מבקש מקלט צריך להמתין שיגיע לסכנת חיים כדי לקבל טיפול. האבסורד הזה משולל כל היגיון כלכלי, לנוכח העלות הגבוהה של אשפוזי חירום.
בשנים האחרונות, בעקבות מאמצים מצד פעילי זכויות אדם וארגוני סיוע לפליטים, החל משרד הבריאות לספק מענה חלקי לצרכים הרפואים של קהילה זו, על ידי מימון מרפאת "טרם" בתחנה המרכזית בתל אביב. משרד הבריאות מתגאה במענה הזה, כאילו בכך יצא ידי חובה. ואולם מרפאת "טרם" מספקת שירותי מיון קדמי, ואינה מסוגלת לתת את השירותים שיכלו למנוע מרבים מהמטופלים להגיע למצבי חירום מלכתחילה – כמו מעקב, המשך טיפול, שיקום ורפואה מונעת. אבל אפילו אם "טרם" היתה מרחיבה את פעילותה, הרי שעצם הצבת המענה הרפואי העיקרי לחסרי המעמד בתל אביב, מבטאת התעלמות מכעשרת אלפים מבקשי המקלט בפריפריה.
בהעדר מדיניות בריאות כוללת וסדורה לטיפול במבקשי המקלט, הופכת מרפאת "טרם" לעלה תאנה של משרד הבריאות, ובמקום להציע פתרון בר קיימא — היא הופכת לחלק מהבעיה. במקום לגרום לבתי החולים לשאת בנטל ולספוג עשרות מיליוני שקלים של עלויות, ובמקום להקציב כספים למרפאה ייעודית כזאת או אחרת (עד כה התקציב של "טרם" מוערך בכ-16.5 מיליון שקלים), הגיע הזמן לפתרון מערכתי שיהיה גם נכון כלכלית ורפואית, וגם צודק מבחינה מוסרית: פתרון שלפיו מבקשי המקלט, רובם צעירים ובריאים, יקבלו גישה מלאה לשירותי הבריאות הציבורית תמורת תשלום מס בריאות, בדומה לתושבי ישראל. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי החלה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי על מבקשי המקלט, שאינם בני הרחקה.
העשור האחרון הוכיח, שמדיניות של עצימת עיניים ושלילת זכויות ממי שאינם בני הרחקה, לא תעלים את הצרכים שלהם ולא תבטל את חובת המדינה לדאוג להם. השנתיים האחרונות הראו, שמשבר הפליטים אינו עניין חולף. יש לספק להם הגנה לא רק מפני החזרתם למדינות המוצא, אלא גם לאפשר להם תנאי חיים נאותים בארץ הקולטת, כפי שנהוג במדינות אחרות. נותר רק לקוות, שלא יחלוף עשור נוסף לפני שקובעי המדיניות יפנימו זאת.
הכותבת היא מנהלת מחלקת מהגרים וחסרי מעמד ברופאים לזכויות אדם











