אנשים אלה כמעט ואינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים, חסרי גישה לשירותי רווחה ולמעשה מודרים מכל מערכות הטיפול, התמיכה והסיוע המקומיות. מצב זה, מוביל מחוסרי מעמד רבים לוותר על קשת רחבה של טיפולים רפואיים, לחיים בעוני ומחסור ולתלות רבה בארגוני מתנדבים ובסיוע הומניטרי.
על אף שירותי המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם, "מרפאת הפליטים- טרם", ומרפאות ממשלתיות נוספות נותרה גישתה של אוכלוסיית חסרי המעמד לשירותי בריאות מוגבלת ביותר. מצב זה חמור במיוחד עבור קבוצות חולים פגיעות כגון חולים עם מחלות ובעיות מסכנות חיים ומורכבות לטיפול (סרטן, HIV), עם מחלות כרוניות (סוכרת, יתר לחץ), עם הפרעות פסיכיאטריות הזקוקים לטיפולי שיקום וסיעוד. מצבים אלה אינם מוגדרים כמצבי חירום רפואי ולכן חולים אלה נותרים תלויים בשירותי בריאות בקהילה, שכאמור כמעט ואינם נגישים עבור אוכלוסיה זו. חולים אלה אף מאבדים לרוב את כושר העבודה שלהם ונותרים חשופים להדרדרות מתמדת במצבם הרפואי והסוציאלי.
לכך ניתן להוסיף את קבוצת החולים שאכן קיבלה טיפול חירום רפואי בבית החולים במסגרת "חוק זכויות החולה", אך נותרת ללא ביקורת ומעקב רפואי לאחר מכן. בהעדר רפואה בקהילה, המהווה גם רפואה מניעתית, חסרי המעמד – מבקשי המקלט (כ-55,000), מהגרי עבודה (כ-70,500 בעלי אשרה), ילדים (הערכה שישנם אלפים-לא קיים נתון רשמי), נפגעי חוק האזרחות (כ-20,000) וחסרי מעמד אחרים (כ-100,000) – נותרים חשופים לסיבוכים של שלל מצבים רפואיים שבסופו של דבר מובילים לאשפוז או טיפול חירום בעלות גבוהה בהרבה מאשר הטיפול הקהילתי\מניעתי. גישה לשירותי רפואה בקהילה תוכל לתת מענה טיפולי לאוכלוסיה זו ולמנוע את העומס הגדול על בתי החולים ואת החובות האבודים, המסתכמים במיליוני שקלים בכל שנה, שמותירים חולים אלה בבתי החולים בהעדר יכולת לשלם.
קורבנות מחנות העינויים בסיני
מאז שנת 2009 החלה המרפאה הפתוחה של "רופאים לזכויות אדם" לתעד את עדויותיהן/ם של קורבנות מחנות העינויים בסיני, מרביתם מבקשי/ות מקלט מאריתריאה. עד מאי 2012 נערכו במרפאה כ- 1,300 ראיונות פרטניים עם מטופלי המרפאה, כ-980 מתוכם הינם אריתראים. יותר ממחצית המרואיינים/ות דיווחו על חטיפה והחזקה בתנאי הרעבה, כליאה לתקופות ארוכות, עינויים קשים הכוללים שימוש בשוקים חשמליים, התעללות מינית , ירי וחשיפה להרג אחרים. המעונים שוחררו רק לאחר שנאספו דמי כופר שהגיעו לסכומים של 40,000$ לאדם ואף יותר. רופאים לזכויות אדם ביחד עם מוקד סיוע לעובדים זרים מעריכים כי כיום חיים בישראל כ- 7,000 קורבנות שעברו עינויים קשים בסיני, חלקם כלואים לזמן בלתי מוגבל תחת החוק למניעת הסתננות.
העדר גישה של קורבנות אלה לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים מוביל להזנחה ולמניעת קשת רחבה של טיפולים רפואיים, פסיכיאטריים וסוציאליים מהקורבנות, ולמעשה גוזר עליהם חיים עם כאב, נכות, עוני ומחסור.
ילדים חסרי מעמד
ישראל אשררה את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, הקובעת כי המדינות החברות יבטיחו כי לא תישלל משום ילד גישה לשירותי בריאות. עם זאת, בישראל חיים אלפי ילדים שאינם תושבים, אשר חלק ניכר מהם אינו מבוטח בביטוח בריאות ואינו זכאי לטיפול רפואי, למעט במצב חירום. בפברואר 2001 נכנס לתוקפו ההסדר המנהלי המסדיר שירותי בריאות לילדים שאינם תושבים דרך קופ"ח מאוחדת. על פי ההסדר, סל השירותים לילדים שאינם תושבים יהא שווה לסל השירותים הניתן לילדים ישראלים. עם זאת, ההסדר מכיל סייגים והתניות ומותיר אלפי ילדים ללא כל זכאות לשירותי בריאות, כפי שאף צויין בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2013. בין הסיבות לכך שהסדר אינו נותן מענה ניתן למנות:
• הסדר וולנטרי ומבוסס על אחריות ההורים לרישום ותשלום ולא על זכותו של הילד לבריאות, זאת בניגוד לילדי ישראלים אשר זכאים לשירותי בריאות במנותק מתשלום ורישום.
• התניית הביטוח הרפואי בתשלום גבוה מהווה חסם כלכלי בפני משפחות מהגרים וקשה במיוחד לאלו שהגיעו לאחר תלאות סיני ודרושה להם תקופת שיקום. כמו כן, ההסדר נעדר מנגנון פטור או הנחה עבור הורים חסרי אמצעים.
• נדרשת תקופת המתנה של שישה חודשים לזכאות לטיפול לילדים אשר לא נולדו בישראל, תנאי הפוגע באופן מיוחד בילדי פליטים ומבקשי מקלט.
• הביטוח אינו מכסה טיפול רפואי במקרה של מצב רפואי הקודם לכניסה לישראל.
• ההסדר אינו תקף במקרים בהם האב ישראלי והאם זרה – ילדים שנולדו לזוג "מעורב" נותרים ללא כל ביטוח רפואי למשך זמן ממושך עד אשר תוכח האבהות הישראלית באמצעות בדיקת רקמות.
• ילדים פלסטינים החיים בישראל אינם זכאים להיכלל בהסדר.
• ההסדר אינו מהווה מענה לקטינים השוהים בגפם בישראל.
מדינת ישראל, בהציבה סייגים ומגבלות על שירותי בריאות לילדים שאינם תושבים, מטילה למעשה על ילדים ופעוטות את האחריות למעשים ולבחירות של הוריהם ונותנת הסכמתה לכך שתנאי חייהם הקשים ממילא של ילדי מהגרים יתבטאו גם בהגבלת גישתם לשירותי בריאות.
נפגעות חוק האזרחות
במאי 2002 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להקפיא את הליכי קבלת המעמד של תושבות הרשות הפלסטינית הנשואות לאזרחי ישראל, המכונים הליכי 'איחוד משפחות'. החלטה זו גובתה בטיעונים ביטחוניים ועוגנה בשנת 2003 בחוק האזרחות, אשר תוקפו מוארך מדי שנה כבר עשור. החוק הינו בעל תוקף רטרואקטיבי והקפיא את כל הליכי איחוד המשפחות, אשר אורכים מספר שנים, בשלב בו נמצאו. בדרך זו פגע החוק גם בזוגות אשר הגישו בקשותיהם לפני חקיקתו. במהלך השנים נוספו להוראת החוק גם אזרחיות סוריה, לבנון, עיראק ואיראן.
התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה) – התשס"ג 2003, פגע עד כה בכלמעלה מ-20,000 זוגות, בהותירו את אחד מבני הזוג ללא מעמד וללא זכויות חברתיות. רבות מהנפגעים הן נשים וההערכה היא שכשליש מהן מתגוררות בישראל מתוקף אישורי שהיה, והשאר שלא כחוק. מדינת ישראל נוקטת במדיניות היוצרת שכבת אוכלוסיה רחבה המתגוררת בישראל דרך קבע אך הינה נטולת זכויות. נפגעות החוק אינן זכאיות לשירותי בריאות ציבוריים, אין להן גישה לשירותי רווחה וביטוח לאומי ולמעשה הן מודרות מכל מערכות הטיפול, התמיכה והסיוע המקומיות."רופאים לזכויות אדם" מתנגדים בתוקף לחוק האזרחות וגורסים כי מדובר בחקיקה גזענית אשר דינה לעבור מן העולם. עם זאת, כל עוד החוק עומד בעינו, מחובתה של מדינת ישראל לדאוג לנפגעות החיות בישראל בעודן משוללות זכויות. ההתעלמות המתמשכת מהמצב הקיים, בו נמנעת משכבת אוכלוסייה רחבה האפשרות לממש זכויות חברתיות הינה בלתי נסבלת.
מהגרי עבודה בעלי אשרה
לכאורה, על ידי הסדרת צו עובדים זרים, מילא המחוקק חובתו והסדיר את זכויות הבריאות של מהגרי העבודה ואת דרכי מימושן באמצעות רכישת פוליסות מיוחדות מחברות ביטוח פרטיות. בפועל, אל עמותת "רופאים לזכויות אדם" מגיעות מדי שנה פניות רבות של מהגרי עבודה מבוטחים כחוק, אשר חברות הביטוח הפרטיות מתנכרות לחובתן לממן טיפולים רפואיים בתואנות שונות. חלק מהבעיות הנן אינהרנטיות לחוק ודורשות שינוי. אחרות, מקורן בהתנהלות חברות הביטוח ובפרקטיקות שהן נוקטות על מנת להתנער מאחריות. בין הבעיות ניתן למנות את העובדה שפוליסת הביטוח הרפואי נמצאת בבעלות המעסיק ולא המבוטח, התנערות מאחריות לטיפול רפואי על ידי קביעת "אובדן כושר עבודה" או בשל טענה ל"מצב רפואי קודם", העדר כיסוי רפואי במקרים של תאונות דרכים ותאונות עבודה, אובדן זכויות במעבר בין חברת ביטוח אחת לשנייה, העדר ביטוח רפואי בעת מעבר ממעסיק למעסיק, ריבוי מעסיקים המותיר את העובד ללא ביטוח, הפסקת הביטוח ללא הודעה מוקדמת, "בירוקרטיה ביטוחית" מעכבת ואף מונעת טיפול רפואי, נגישות שפתית מונעת קבלת טיפול רפואי ועוד.
הפתרון ="תושבות חברתייוני 2013
לא עוד חסרי מעמד – חסרי זכויות. מעניקים תושבות חברתית
נייר עמדה לקראת דיון בועדה לעובדים זרים בהשתתפות שרת הבריאות יעל גרמן
במדינת ישראל כיום, זכאות לזכויות חברתיות כולל הזכות לבריאות ולשירותים סוציאליים, קשורה ומותנית במעמד אזרחי. לפיכך, לאנשים חסרי מעמד בישראל זכויות אלו, כולל גם הזכויות לכבוד וליחס שווה אינן ברות מימוש, במלואן או בחלקן. כך, אנשים אלה כמעט ואינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים, חסרי גישה לשירותי רווחה ולמעשה מודרים מכל מערכות הטיפול, התמיכה והסיוע המקומיות. מצב זה, מוביל מחוסרי מעמד רבים לוותר על קשת רחבה של טיפולים רפואיים, לחיים בעוני ומחסור ולתלות רבה בארגוני מתנדבים ובסיוע הומניטרי.
על אף שירותי המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם, "מרפאת הפליטים- טרם", ומרפאות ממשלתיות נוספות נותרה גישתה של אוכלוסיית חסרי המעמד לשירותי בריאות מוגבלת ביותר. מצב זה חמור במיוחד עבור קבוצות חולים פגיעות כגון חולים עם מחלות ובעיות מסכנות חיים ומורכבות לטיפול (סרטן, HIV), עם מחלות כרוניות (סוכרת, יתר לחץ), עם הפרעות פסיכיאטריות הזקוקים לטיפולי שיקום וסיעוד. מצבים אלה אינם מוגדרים כמצבי חירום רפואי ולכן חולים אלה נותרים תלויים בשירותי בריאות בקהילה, שכאמור כמעט ואינם נגישים עבור אוכלוסיה זו. חולים אלה אף מאבדים לרוב את כושר העבודה שלהם ונותרים חשופים להדרדרות מתמדת במצבם הרפואי והסוציאלי.
לכך ניתן להוסיף את קבוצת החולים שאכן קיבלה טיפול חירום רפואי בבית החולים במסגרת "חוק זכויות החולה", אך נותרת ללא ביקורת ומעקב רפואי לאחר מכן. בהעדר רפואה בקהילה, המהווה גם רפואה מניעתית, חסרי המעמד – מבקשי המקלט (כ-55,000), מהגרי עבודה (כ-70,500 בעלי אשרה), ילדים (הערכה שישנם אלפים-לא קיים נתון רשמי), נפגעי חוק האזרחות (כ-20,000) וחסרי מעמד אחרים (כ-100,000) – נותרים חשופים לסיבוכים של שלל מצבים רפואיים שבסופו של דבר מובילים לאשפוז או טיפול חירום בעלות גבוהה בהרבה מאשר הטיפול הקהילתי\מניעתי. גישה לשירותי רפואה בקהילה תוכל לתת מענה טיפולי לאוכלוסיה זו ולמנוע את העומס הגדול על בתי החולים ואת החובות האבודים, המסתכמים במיליוני שקלים בכל שנה, שמותירים חולים אלה בבתי החולים בהעדר יכולת לשלם.
קורבנות מחנות העינויים בסיני
מאז שנת 2009 החלה המרפאה הפתוחה של "רופאים לזכויות אדם" לתעד את עדויותיהן/ם של קורבנות מחנות העינויים בסיני, מרביתם מבקשי/ות מקלט מאריתריאה. עד מאי 2012 נערכו במרפאה כ- 1,300 ראיונות פרטניים עם מטופלי המרפאה, כ-980 מתוכם הינם אריתראים. יותר ממחצית המרואיינים/ות דיווחו על חטיפה והחזקה בתנאי הרעבה, כליאה לתקופות ארוכות, עינויים קשים הכוללים שימוש בשוקים חשמליים, התעללות מינית , ירי וחשיפה להרג אחרים. המעונים שוחררו רק לאחר שנאספו דמי כופר שהגיעו לסכומים של 40,000$ לאדם ואף יותר. רופאים לזכויות אדם ביחד עם מוקד סיוע לעובדים זרים מעריכים כי כיום חיים בישראל כ- 7,000 קורבנות שעברו עינויים קשים בסיני, חלקם כלואים לזמן בלתי מוגבל תחת החוק למניעת הסתננות.
העדר גישה של קורבנות אלה לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים מוביל להזנחה ולמניעת קשת רחבה של טיפולים רפואיים, פסיכיאטריים וסוציאליים מהקורבנות, ולמעשה גוזר עליהם חיים עם כאב, נכות, עוני ומחסור.
ילדים חסרי מעמד
ישראל אשררה את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, הקובעת כי המדינות החברות יבטיחו כי לא
תישלל משום ילד גישה לשירותי בריאות. עם זאת, בישראל חיים אלפי ילדים שאינם תושבים, אשר חלק ניכר מהם אינו מבוטח בביטוח בריאות ואינו זכאי לטיפול רפואי, למעט במצב חירום. בפברואר 2001 נכנס לתוקפו ההסדר המנהלי המסדיר שירותי בריאות לילדים שאינם תושבים דרך קופ"ח מאוחדת. על פי ההסדר, סל השירותים לילדים שאינם תושבים יהא שווה לסל השירותים הניתן לילדים ישראלים. עם זאת, ההסדר מכיל סייגים והתניות ומותיר אלפי ילדים ללא כל זכאות לשירותי בריאות, כפי שאף צויין בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2013. בין הסיבות לכך שהסדר אינו נותן מענה ניתן למנות:
• הסדר וולנטרי ומבוסס על אחריות ההורים לרישום ותשלום ולא על זכותו של הילד לבריאות, זאת בניגוד לילדי ישראלים אשר זכאים לשירותי בריאות במנותק מתשלום ורישום.
• התניית הביטוח הרפואי בתשלום גבוה מהווה חסם כלכלי בפני משפחות מהגרים וקשה במיוחד לאלו שהגיעו לאחר תלאות סיני ודרושה להם תקופת שיקום. כמו כן, ההסדר נעדר מנגנון פטור או הנחה עבור הורים חסרי אמצעים.
• נדרשת תקופת המתנה של שישה חודשים לזכאות לטיפול לילדים אשר לא נולדו בישראל, תנאי הפוגע באופן מיוחד בילדי פליטים ומבקשי מקלט.
• הביטוח אינו מכסה טיפול רפואי במקרה של מצב רפואי הקודם לכניסה לישראל.
• ההסדר אינו תקף במקרים בהם האב ישראלי והאם זרה – ילדים שנולדו לזוג "מעורב" נותרים ללא כל ביטוח רפואי למשך זמן ממושך עד אשר תוכח האבהות הישראלית באמצעות בדיקת רקמות.
• ילדים פלסטינים החיים בישראל אינם זכאים להיכלל בהסדר.
• ההסדר אינו מהווה מענה לקטינים השוהים בגפם בישראל.
מדינת ישראל, בהציבה סייגים ומגבלות על שירותי בריאות לילדים שאינם תושבים, מטילה למעשה על ילדים ופעוטות את האחריות למעשים ולבחירות של הוריהם ונותנת הסכמתה לכך שתנאי חייהם הקשים ממילא של ילדי מהגרים יתבטאו גם בהגבלת גישתם לשירותי בריאות.
נפגעות חוק האזרחות
במאי 2002 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להקפיא את הליכי קבלת המעמד של תושבות הרשות הפלסטינית הנשואות לאזרחי ישראל, המכונים הליכי 'איחוד משפחות'. החלטה זו גובתה בטיעונים ביטחוניים ועוגנה בשנת 2003 בחוק האזרחות, אשר תוקפו מוארך מדי שנה כבר עשור. החוק הינו בעל תוקף רטרואקטיבי והקפיא את כל הליכי איחוד המשפחות, אשר אורכים מספר שנים, בשלב בו נמצאו. בדרך זו פגע החוק גם בזוגות אשר הגישו בקשותיהם לפני חקיקתו. במהלך השנים נוספו להוראת החוק גם אזרחיות סוריה, לבנון, עיראק ואיראן.
התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה) – התשס"ג 2003, פגע עד כה בכלמעלה מ-20,000 זוגות, בהותירו את אחד מבני הזוג ללא מעמד וללא זכויות חברתיות. רבות מהנפגעים הן נשים וההערכה היא שכשליש מהן מתגוררות בישראל מתוקף אישורי שהיה, והשאר שלא כחוק. מדינת ישראל נוקטת במדיניות היוצרת שכבת אוכלוסיה רחבה המתגוררת בישראל דרך קבע אך הינה נטולת זכויות. נפגעות החוק אינן זכאיות לשירותי בריאות ציבוריים, אין להן גישה לשירותי רווחה וביטוח לאומי ולמעשה הן מודרות מכל מערכות הטיפול, התמיכה והסיוע המקומיות."רופאים לזכויות אדם" מתנגדים בתוקף לחוק האזרחות וגורסים כי מדובר בחקיקה גזענית אשר דינה לעבור מן העולם. עם זאת, כל עוד החוק עומד בעינו, מחובתה של מדינת ישראל לדאוג לנפגעות החיות בישראל בעודן משוללות זכויות. ההתעלמות המתמשכת מהמצב הקיים, בו נמנעת משכבת אוכלוסייה רחבה האפשרות לממש זכויות חברתיות הינה בלתי נסבלת.
מהגרי עבודה בעלי אשרה
לכאורה, על ידי הסדרת צו עובדים זרים, מילא המחוקק חובתו והסדיר את זכויות הבריאות של מהגרי העבודה ואת דרכי מימושן באמצעות רכישת פוליסות מיוחדות מחברות ביטוח פרטיות. בפועל, אל עמותת "רופאים לזכויות אדם" מגיעות מדי שנה פניות רבות של מהגרי עבודה מבוטחים כחוק, אשר חברות הביטוח הפרטיות מתנכרות לחובתן לממן טיפולים רפואיים בתואנות שונות. חלק מהבעיות הנן אינהרנטיות לחוק ודורשות שינוי. אחרות, מקורן בהתנהלות חברות הביטוח ובפרקטיקות שהן נוקטות על מנת להתנער מאחריות. בין הבעיות ניתן למנות את העובדה שפוליסת הביטוח הרפואי נמצאת בבעלות המעסיק ולא המבוטח, התנערות מאחריות לטיפול רפואי על ידי קביעת "אובדן כושר עבודה" או בשל טענה ל"מצב רפואי קודם", העדר כיסוי רפואי במקרים של תאונות דרכים ותאונות עבודה, אובדן זכויות במעבר בין חברת ביטוח אחת לשנייה, העדר ביטוח רפואי בעת מעבר ממעסיק למעסיק, ריבוי מעסיקים המותיר את העובד ללא ביטוח, הפסקת הביטוח ללא הודעה מוקדמת, "בירוקרטיה ביטוחית" מעכבת ואף מונעת טיפול רפואי, נגישות שפתית מונעת קבלת טיפול רפואי ועוד.
הפתרון ="תושבות חברתית"
"רופאים לזכויות אדם" רואים חשיבות עליונה בניתוק הקשר בין מעמד לבין זכויות חברתיות והענקת מעמד תושבות חברתית לחסרי מעמד אזרחי החיים בישראל, שהינו צעד הכרחי נוכח פני המציאות ובהעדר מסלולי הגירה מקבילים לחוק השבות. הענקת "תושבות חברתית" לחסרי מעמד, שמשמעותה גישה לשירותי שירותי בריאות ורווחה ציבוריים, אין בה כדי לפתור לחלוטין את סוגיות ההגירה של ישראל אך יש בה כדי להקל ולפתור את מצוקתם של אלו החיים עמנו כאן, עד אשר תגבש ישראל מדיניות הגירה כוללת אשר תענה על צרכיה המתפתחים של ישראל ועל השינויים בפוליטיקה, בכלכלה ובשוק העבודה העולמי.
יש להדגיש כי שיקול הדעת והסמכות להכיר בקבוצות אוכלוסייה מסויימות כבעלות תושבות חברתית נתונה בידי שרת הבריאות ושר הרווחה, אשר להם הסמכות לקבוע הסדרי רישום בקופת חולים ודרך מתן שירותי בריאות עבור מי שאינם תושבי מדינת ישראל מתוקף סעיף 56(א)(1)(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף, סעיף 378(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר לשר הרווחה לקבוע זכויות וחובות לפי החוק גם עבור מי שאינו תושב ישראל ולמעשה להכיר בחסרי מעמד אזרחי כבעלי תושבות חברתית. שימוש בסמכויות שהוזכרו תוביל לשינוי משמעותי ביחסה של ישראל כלפי מחוסרי המעמד החיים עמנו, יקדם שמירה על ערכי מוסר אוניברסליים ועל עקרונות מקובלים של זכויות אדם ויאפשר לחיים כאן איתנו לחיות בכבוד.ת"
"רופאים לזכויות אדם" רואים חשיבות עליונה בניתוק הקשר בין מעמד לבין זכויות חברתיות והענקת מעמד תושבות חברתית לחסרי מעמד אזרחי החיים בישראל, שהינו צעד הכרחי נוכח פני המציאות ובהעדר מסלולי הגירה מקבילים לחוק השבות. הענקת "תושבות חברתית" לחסרי מעמד, שמשמעותה גישה לשירותי שירותי בריאות ורווחה ציבוריים, אין בה כדי לפתור לחלוטין את סוגיות ההגירה של ישראל אך יש בה כדי להקל ולפתור את מצוקתם של אלו החיים עמנו כאן, עד אשר תגבש ישראל מדיניות הגירה כוללת אשר תענה על צרכיה המתפתחים של ישראל ועל השינויים בפוליטיקה, בכלכלה ובשוק העבודה העולמי.
יש להדגיש כי שיקול הדעת והסמכות להכיר בקבוצות אוכלוסייה מסויימות כבעלות תושבות חברתית נתונה בידי שרת הבריאות ושר הרווחה, אשר להם הסמכות לקבוע הסדרי רישום בקופת חולים ודרך מתן שירותי בריאות עבור מי שאינם תושבי מדינת ישראל מתוקף סעיף 56(א)(1)(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף, סעיף 378(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר לשר הרווחה לקבוע זכויות וחובות לפי החוק גם עבור מי שאינו תושב ישראל ולמעשה להכיר בחסרי מעמד אזרחי כבעלי תושבות חברתית. שימוש בסמכויות שהוזכרו תוביל לשינוי משמעותי ביחסה של ישראל כלפי מחוסרי המעמד החיים עמנו, יקדם שמירה על ערכי מוסר אוניברסליים ועל עקרונות מקובלים של זכויות אדם ויאפשר לחיים כאן איתנו לחיות בכבוד.
