לרוב כאשר אנחנו בוחנים עוני, במיוחד ברמה הגלובאלית, אנחנו רואים אותו כמחולל של תחלואה. עוני משפיע על איכות התזונה של האדם, מודעותו לשמירה על אורך חיים בריא, רמת הצפיפות בבתי החולים והמרפאות, ניקיון האוויר והמים וכיו"ב – כל אלו משפיעים באופן עצום על רמת התחלואה. אולם, לא פחות משעוני הוא מחולל של תחלואה, תחלואה היא מחוללת של עוני – היא מפחיתה את הפרודקטיביות של האדם בעבודה, פוגעת ביכולתו לרכוש השכלה ובכך מחבלת בניידות חברתית, ומביאה לכך שמשפחות המתקשות לממן טיפולים יקרים מתחילות למכור נכסים ויורדות מתחת לקו העוני.
לצד הנזק האינדיבידואלי, לא ניתן להתעלם מההשפעה האימתנית שיש לבריאות על כלכלותיהן של קהילות. בנוסף לפגיעה ביצרנות, חולים המתקשים לממן את הטיפולים מצמצמים באופן דרסטי את סל ההוצאות שלהם: הם אינם יוצאים למסעדות, ממעטים לרכוש מותגי אופנה, מוותרים על הבייביסיטר ונשארים בבית. כתוצאה מכך, הכלכלה המקומית מתכווצת: עסקים מצטמצים, משרות מבוטלות, יכולת התחרות של החברות המקומיות נשחקת, וכך גם המשכורות של העובדים. כלכלה מקומית באזור עם שיעור גבוה של תחלואה תתקשה למשוך אליה צעירים משכילים או לפתות חברות לפתוח בהן סניפים.
השיח הציבורי בישראל מתמקד בעיקר בהשפעה שיש לפערים בתשתיות הרפואיות על רמת הבריאות בישראל, ופחות בהשפעה של פערים אלו על הכלכלה המקומית, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית במדינה. הציבור בישראל חייב להפנים שהיעדר ההשקעה ברפואה בפריפריה אינו פוגע רק במדדי הבריאות של הקהילות בפריפריה, אלא יוצר כדור שלג אלים ואכזרי שמשבש את כל תחומי החיים: חינוך, רווחה, תעסוקה וכו'.
ההנחה שהרפואה הפרטית תביא לצמצום התחלואה קרסה כבר לפני שנים, ואנו קוצרים את פירותיו העבשים של ניסוי זה. לא רק שהנסיונות להפריט את מערכת הבריאות לא הביאו לייעולה, הם העמיקו את הפערים החברתיים והכלכליים. אם ברצונה לצמצם את הפערים בין מרכז לפריפריה, ממשלת ישראל הנכנסת, תהא אשר תהא, חייבת לשים בראש מעייניה את חיזוק תשתיות הבריאות והחינוך הציבוריים.
