איך קרה שרופאי נשים נתנו דפו-פרוברה כברירת מחדל לנשים יוצאות אתיופיה, ולא חשבו שיש להן זכות בחירה כמו לכל אישה אחרת? מדוע פרשת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה מהווה עדיין פצע מדמם בקרב הקהילה? מדוע מפחד הממסד הרפואי להתמודד עם מוערבותם של אחיות ורופאים בחטיפת ילדי תימן? מדוע תיקי מוקרני הגזזת שמורים כסוד צבאי במרכז רפואי שיבא גם כיום? מדוע אישרו רופאים לערוך דווקא בחיילים את ניסוי האנתרקס כאשר ברור שההיררכיה הצבאית מקשה עליהם לסרב, והאם הממסד הרפואי מסוגל להודות בעוול, לקחת אחריות, ולפעול לאיחוי; ואם לא, מדוע?

האתוס של הקהילה הרפואית ממשיך להתבצר סביב עקרון הניטרליות. לא פעם נשמע אנשי ונשות בריאות מציינים שהם "עיוורים לצבע" או שהם רואים ברפואה "אי של שפיות" במדינה רדופת מאבקים פוליטיים וחברתיים קשים. אתוס זה לא מאפשר לקהילה הרפואית לראות את המקומות בהם העיוורון הזה פועל להכשלת והדרת קבוצות מוחלשות. לפיכך נדונו לחזרה של מופעים של גישה פטרנליסטית וגזענית מצד הקהילה הרפואית כלפי קהילות אתניות מסוימות.

חמור מכך, ההיסטוריה של מערכת הבריאות בישראל מעידה כי כשקהילה זוכה ליחס פטרנליסטי וגזעני, מיד עם התעוררות מחאתה או חשדותיה, פונים הממסדים ותומכיהם לטקטיקות של הסתרה או תקיפה ומסרבים לקחת אחריות ולשקם את האמון.

את שבוע הבריאות העולמי 2016 בחרנו לציין בחיבור חדש המערער על אשליית הניטרליות של מקצוע הרפואה.