בישראל חיים כיום כ-29,000 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן. ישראל ממאנת להכיר בהם כפליטים חרף העובדה שהיא מאפשרת להם להמשיך לשהות כאן כדין מזה כ 15 שנה ומכירה בסכנה הנשקפת לחייהם אם יוחזרו לארצות מוצאם. האשרה שברשותם (2א5) אינה מעניקה להם זכויות סוציאליות, שירותי רווחה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות. כתוצאה מכך אין להם גישה לשירותי הבריאות הציבוריים אלא במקרי-חירום, כשחייהם בסכנה. לאחר שמתייצב מצבם, הם משוחררים לבתיהם בלי המשך טיפול, מעקב או תרופות. מבקשי מקלט מועסקים אמורים אמנם להיות מבוטחים בפוליסות ביטוח בריאות פרטיות המוסדרות להם על ידי מעסיקיהם, אולם הפוליסות הללו מוגבלות בהיקפן.
בחלוף השנים, מצוקתם של מבקשי המקלט רק הולכת וגוברת. משבר הקורונה אף החמיר את מצבם של מבקשי המקלט ועתיד להוביל גם להחרפת המצוקות הבריאותיות. רבים מהם איבדו את עבודתם, ועם הפסקת העבודה – נפסקה גם פוליסת הביטוח שלהם. המשמעות היא שגם מי שעד כה הצליחו לקבל שירותי רפואה בקהילה דרך הביטוחים הפרטיים, נותרו כעת ללא נגישות לשירותים, ויאלצו להמתין עד להגעה למצב מסכן חיים כדי לזכות בטיפול דרך חדרי המיון.
להזנחת בריאותם של מבקשי המקלט יש מחיר שאותו כולנו משלמים: מבקשי המקלט משלמים את מחיר ההזנחה בבריאותם ומערכת הבריאות משלמת על כך בימי אשפוז מיותרים. הסדר ביטוחי למבקשי המקלט הוא הפיתרון המערכתי הראוי: מבחינה בריאותית, מבחינה מוסרית, ומבחינה כלכלית. במסגרת הסדר שכזה ישלמו מבקשי המקלט דמי בריאות למדינה ולא לחברות הביטוח הפרטיות, כשמשרד הבריאות יסבסד את השירותים, באופן שיאפשר להם להינות מסל שירותים מקביל לזה של תושבי המדינה. זאת, בדומה להסדר המנהלי שמציע משרד הבריאות מזה שני עשורים לקטינים חסרי מעמד, דרך קופת חולים מאוחדת.
