נייר מדיניות חדש שאנחנו מפרסמות כעת עוסק בפער ההולך וגדל בין היקף המצוקה הנפשית לבין המענה החסר של מערכת הבריאות הציבורית, גם בעיצומו של משבר מתמשך ובמקביל ליישום תכנית לאומית להרחבת מענים. הנייר מצביע על האופן שבו התבססו דפוסי טיפול שנועדו לגשר על המחסור, אך אינם מספקים טיפול איכותי ושלם, ומציע דרכים למנוע את קיבועם כסטנדרט טיפול.
נתונים מקופות החולים ממחישים את עומק הכשל המערכתי. בכללית, במהלך 2023, כ־95% מהמטופלים והמטופלות שקיבלו טיפול תרופתי בדיכאון וחרדה במסגרת הרפואה הראשונית לא המשיכו לטיפול נפשי ציבורי. נתון זה מלמד כי טיפול תרופתי משמש לא פעם כתחליף לטיפול נפשי שאינו זמין במערכת הציבורית. לרפואת המשפחה תפקיד חשוב בזיהוי, ליווי ומתן מענה ראשוני למצוקות נפשיות, והיא אמנם מרחיבה נגישות בזכות זמינות והיכרות עם אוכלוסיית הטיפול – אך בהיעדר חלופות זמינות, היא הופכת לעיתים לכתובת היחידה, אף שאינה יכולה להחליף טיפול נפשי ייעודי ומעטפת טיפולית מתאימה. מצב זה חמור במיוחד נוכח העובדה שההכשרה והכלים הנדרשים אינם זמינים באופן אחיד. רק כמחצית מהרופאים ומהרופאות המשמשים כרופאי משפחה עם מומחיות ברפואת משפחה, ובפריפריות השיעור נמוך אף יותר, וביישובים מסוימים לעיתים אין כלל.
עדויות רופאות ורופאי המשפחה בנייר נותנות לתמונה הזו קול. במצב הרצוי, טיפול תרופתי למצוקה נפשית אמור להשתלב בתהליך טיפולי רחב הכולל ליווי רגשי. בפועל, תחת עומסים כבדים ובהיעדר מעטפת טיפולית זמינה, הוא ניתן לא פעם לבדו – מענה "דק", כפי שתיארה רופאת משפחה אחת, "שמכסה את החסר הגדול שקיים".
גם המענה התרופתי הניתן ברפואה הראשונית אינו תמיד מיטבי. כאשר טיפול תרופתי ניתן בתנאים של מחסור בזמן, בהכשרה ובליווי טיפולי משלים, ולעיתים גם ללא הידע המקצועי הייעודי הנדרש, הוא עלול להתנהל באופן חלקי ואף לגרום נזק. רופא משפחה אחד תיאר זאת כך: "ראיתי מטופלים שנוטלים 6–7 כדורי ואבן ביום" – תרופה אקוטית לחרדה בעלת פוטנציאל ליצירת תלות.
הפגיעה במציאות זו אינה מתחלקת באופן שוויוני. באוכלוסיות החיות בהדרה ובשוליות, ובכלל זה פלסטינים אזרחי ישראל, שבהן עוני ואלימות הם מחוללי תחלואה מוכרים, המחסור במענים עמוק אף יותר, ולעיתים גם המעט הקיים אינו נגיש שפתית ותרבותית. אנו קוראות וקוראים למשרד הבריאות להתמקד בצמצום פערים, בהבטחת איכות הטיפול ובניטור שיטתי של דפוסי הטיפול והשלכותיהם, כדי למנוע את קיבועם של פתרונות מחסור כסטנדרט טיפולי ולהבטיח טיפול איכותי ושוויוני יותר.
