נייר עמדה זה עוסק במצב מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל, ובפרט בשירותים הניתנים בקהילה. לאורך שנים סבלה המערכת הציבורית מהזנחה, תת-תקצוב, היעדר רגולציה מספקת והישענות גוברת על המגזר הפרטי. הנייר מתאר כיצד תהליך זה הוביל להחלשת השירות הציבורי דווקא בזמנים של צורך גובר – כפי שניכר במהלך מגפת הקורונה, אירועי אוקטובר 2023 והמציאות הביטחונית המתמשכת מאז. במצב זה, מי שתלויים במערכת הציבורית נותרים ללא מענה מספק, בעוד שלמי שיכולים לממן שירותים פרטיים עומדות אפשרויות רבות יותר, מה שמעמיק את אי-השוויון ומרחיב את הפערים בגישה לטיפול.
התוכנית הלאומית לבריאות הנפש, שפורסמה בשנת 2024, מהווה צעד חיובי בכיוון הנכון, עם הגדלת תקציבים והעברת כובד המשקל לשירותים בקהילה. עם זאת, הנייר מצביע על כך שבעיות מבניות מרכזיות עדיין לא זכו למענה מספק: ההישענות על שירותים וכוח אדם מחוץ למערכת הציבורית, הפערים בנגישות לטיפול והנטל הכלכלי שממשיך ליפול על אוכלוסיות מוחלשות. כדי להתמודד עם המשבר הנוכחי ולקראת המשברים העתידיים, נדרש שינוי עמוק יותר שיבטיח מערכת ציבורית יציבה, נגישה ושוויונית, המסוגלת לספק מענה איכותי לכלל האוכלוסייה לאורך זמן.
