יש רגעים ספורים בחייו של ארגון שבו ניתן ללא היסוס לקשר בין סיבה לתוצאה, בין פעילות להצלחה – רגע שכזה חווינו עם הפרסום כי (סוף סוף) מוציא משרד הבריאות תיקון לצו הרוקחים המחייב אזהרה מגרימת תלות בשימוש במשככי הכאבים האופיואידים.
מדובר בהישג שהיה כרוך במאבק ארוך ומורכב. כבר במסגרת המלצות 'לאלתר – הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים' לטיפול במשבר האופיואידים, היתה כלולה הדרישה לכיתוב על האריזה שיבהיר כי התלות הפיסית היא ודאית עבור כלל המטופלים. משרד הבריאות דחה את ההמלצה ורק בעקבות עתירתנו המשותפת לבג"צ אולץ למעשה להסכים לה.
העובדה שהיה דרוש לחץ שכזה, הופכת את השמחה למהולה בדאגה ועצב. אנו מכירים היטב את המחיר בחיי אדם, בסבל שעברו הם ומשפחותיהם. אנחנו גם יודעים שמדובר בצעד אחד מיני רבים וכי הדרך לטיפול במשבר עוד ארוכה.
צריך להיות תמים כדי לחשוב שמשרד הבריאות חף מאינטרסים או לחצים מצד חברות התרופות, אחרת כיצד ניתן להסביר שגם עכשיו ממשיכים לרשום אופיואידים לכאב כרוני למרות שאין בו שום יעילות ונזקיו האיומים כבר הוכחו. צריך להיות תמים כדי לחשוב שבהינף בקשה פתאום תעניק ישראל שירותי גמילה ושיקום ראויים לשמם.
תמים יותר צריך להיות כדי לחשוב שדי במשבר הנוראי שחוללו אותן חברות תרופות כדי לגרום למערכת הבריאות ולקהילה הרפואית להתנתק מחבל הטבור הפיננסי של תעשיית הפארמה, ולדרוש עצמאות מחקרית ואתית.
ולכן, ההישג הזה שהקשר בינו לבין פעילות 'רופאים לזכויות אדם' ו'לאלתר' אינו ניתן לערעור, חייב להיות מסומן. כשנבוא בדרישות נוספות למשרד הבריאות ויאמרו לנו ש"אין סיכוי" לא נוותר. נדע – יש שכר לעמלנו.
