הדו"ח המתפרסם היום מדגים כיצד משרד הבריאות מתנער פעם אחר פעם מאחריותו כרגולטור. במקרים רבים המשרד נמנע מעימותים עם גופים חזקים, כגון קופות החולים וחברות התרופות. במקרים אחרים לא רק שהמשרד אינו אוסף נתונים חיוניים ופועל בחוסר שקיפות, אלא שהוא מתעלם מנתונים ומפניות של מומחים וארגוני חברה אזרחית המצביעים על צורך בשינוי התנהלות ממסד או תאגיד פוגעני.
למשל, המשרד אינו דורש שקיפות תקציבית מקופות החולים וכך מתנער מאחריותו לוודא שהכספים שהועברו להן עבור שיפור השירותים לתושבי הפריפריה אכן מושקעים שם. הוא גם נמנע בעקביות מלקבוע קריטריונים מחייבים לזמן המתנה ולמרחק נסיעה לקבלת טיפול. התוצאה היא דחיקת מטופלים לרפואה פרטית, וכן פערים בלתי נסבלים בין המרכז לפריפריה בנגישות לשירותי בריאות.
המצב גרוע אף יותר במקרה של מי שאינם כלולים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי – חסרי מעמד וכלואים. אם במקרה של האוכלוסייה החוסה תחת החוק יש לפחות הכרה באחריות, הרי שבכל הנוגע אליהם המשרד מתנער כמעט לחלוטין מאחריותו להבטחת זכותם לבריאות. יש לכך השלכות רפואיות, אתיות ותקציביות משמעותיות, שכן רק כאשר מצבם מידרדר לכדי אשפוז הם מגיעים למערכת הבריאות הציבורית, הנאלצת להתמודד עם מקרים קשים שהיה אפשר למנוע.
לצד זאת, משרד הבריאות הוא רגולטור חלש גם כלפי פנים. למטופלים ולמטופלות אין כתובת אמיתית לתלונות על עובדי מערכת הבריאות המפרים את האתיקה הרפואית או נוהגים בגזענות ופטרנליזם. כמו כן, תלונות על הטרדה מינית ואלימות מגדרית בתוך מערכת הבריאות אינן מטופלות כראוי. בנוסף, הטיפול של המשרד בהשפעת חברות התרופות על מוסדות רפואיים ועל עובדי מערכת הבריאות נעשה באופן נרפה וחסר שיניים.
למרות ואולי דווקא בגלל רוח קהלת הנושבת בממשלה, על משרד הבריאות לחולל שינוי דרסטי בתפישתו את תפקידו כרגולטור. במקום גישה של גרירת רגליים, הימנעות, התנערות והססנות מול גופים חזקים ובתחומים הנוגעים לו, על המשרד להפעיל רגולציה אקטיבית ואפקטיבית, שתבטיח יישום שוויוני של הזכות לבריאות לכלל הציבור בישראל.
