תצלום ארכיון: אקטיבסטילס
נכון לרגע זה, זוהו 34 עובדי חקלאות מתאילנד שנרצחו ב-7.10, ועל פי גורמים רשמיים 18 מהחטופים, ו-45 נעדרים הם בעלי דרכון תאילנדי.
לאחר המתקפה יצאנו לבקר את העובדים ששרדו – בהאנגרים, בחניונים ובאולמות הספורט אליהם פונו, וגילינו כי ההדרה שבשגרה הייתה מנת חלקם גם בעת חירום ומצוקה, וכי שוב – כמו בתחומים אחרים – הייתה זו דווקא החברה האזרחית, מתנדבים ומעסיקים שניסו להשלים את החסר.
נדהמנו לגלות שרק ימים ספורים לאחר שחולצו, הופעל עליהם לחץ כבד לחזור לעבודה, בין השאר תוך איום שלא לשחרר את דרכונם או להלין שכרם. לעתים נדרשו לשוב לעבודה ביישובי עוטף עזה, בקרבת שדות הקטל מהם הצליחו להימלט.
קראנו אז, ואנו ממשיכים לקרוא היום לכל הגורמים המעורבים לשמור על זכות הבחירה המלאה של כל עובד להחליט אם, מתי, ולאן לחזור לעבודה, ולתת להם זמן ומקום למנוחה – בדיוק כפי שמאפשרים לשאר המפונים והעקורים, וגישה לטיפולים שיאפשרו ריפוי ושיקום, וכן לסייע לכל מי שמעוניין לחזור לארצו.
למרבה החלחלה, גישתה של המדינה נחשפה בפנינו כשהשתתפנו השבוע בישיבה משותפת של ועדות הכלכלה וועדת עובדים זרים בכנסת, בה כינו אותם "אמצעי ייצור", והאשימו את מי שבחרו לחזור לארצם ב"נטישה". זאת בעוד התייחסו אל זכויות העובדים כמעשה צדקה, ולא כחובה בסיסית, מוסרית ומשפטית.
ברורה לכל חובת המדינה לסייע לחקלאות ולחקלאים בישראל בעת משבר זה, ושבצדק ניתנה להם במה בדיוני הוועדה, ואולם מטריד שחברי הוועדה לא טרחו לתת במה גם לקולם של מי שבזכות עבודתם ניתן בכלל לקיים חקלאות זו. העובדים התאילנדים לא הוזמנו לדיון, וקולם לא נשמע. לנציגי המדינה נוח לשכוח ולהשכיח שהעובדים הם בני אדם, ולא אמצעי ייצור.
לנציגי המדינה היה גם נוח לשכוח מלציין את התארגנויות החברה האזרחית, שהחזיקו את המענים החיוניים וממשיכים לעשות כך. כך עשו עמיתנו בעמותת קו לעובד, פעילי סיוע לעובדי חקלאות, חקלאים רבים ושותפים נוספים, שעבדו לילות כימים בחילוץ ופינוי, בהסעות, אספקת מזון, ביגוד, חיבור לטיפול רפואי וסיוע נפשי.
אנחנו נמשיך להיאבק למען שלומם וביטחונם של מהגרי העבודה התאילנדים בעת קשה זו. נמשיך לדרוש מהמדינה למלא את חובותיה, ולהתייחס אל העובדים ששרדו את התקיפה וחווים את אימת הימים האלו איתנו בשוויון מלא, ובכבוד.
